בל נעמיד תליין מתוכנו

בשנת 1962 פנו לנשיא המדינה יצחק בן־צבי אנשי רוח מובילים, ובהם מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, לאה גולדברג, נתן רוטנשטרייך וגרשם שלום, בבקשה שלא להוציא להורג את אייכמן. "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו", כתבו, "אם נעשה כן, יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו". פנייתם זו המשיכה מסורת יהודית ארוכה של הסתייגות מעונש מוות.

פרט למקרה יחיד זה שהסתיים בהוצאה להורג, הדפה ישראל את השימוש בעונש מוות במשך עשרות שנים, חרף מציאות מורכבת של טרור ודמים. מדיניות זו נשמרה עד לחקיקת חוק עונש מוות למחבלים ב-2026, הקובע כי ניתן להטיל עונש מוות בגין רצח שנעשה אגב פעולת טרור, מתוך כוונה לשלול את קיומה של מדינת ישראל. בכך החזירה הכנסת את הסוגיה הטעונה מכול אל ספר החוקים.

האם מדינה יהודית ודמוקרטית רשאית ליטול את חייו של אדם? איך הפכה ישראל ממדינה שנמנעת כמעט לחלוטין מהוצאות להורג – לזירה של חקיקה שנויה במחלוקת?

בל נעמיד תליין מתוכנו מוליך את הקוראים במסע היסטורי ומשפטי מרתק, בעקבות הפרשיות הדרמטיות שעיצבו את הדין הישראלי: מרצח ארלוזורוב והוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, דרך משפטי הנאצים ועד לדילמות החוקתיות והבינלאומיות של ימינו. בכתיבה קולחת, נגישה ומאירת עיניים, מציג רבין את הטיעונים המורכבים בסוגיה, ומציע ניתוח נוקב של העונש החמור מכול ושל השלכותיו.